פסק-דין בתיק עמ"נ 182/05

א.          תיאור ההליך

1.         בפני ערעור מנהלי על שתי החלטות של ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית הרצליה (להלן: "הועדה"), בעררים מס' 31/00, 32/00, 34/00, 16/01, 17/01, 48/02, 32/03 ו- 7/04, שנדונו במאוחד, ואשר נוגעים לחמישה נכסים של המערערת (סופרמרקטים) שבתחומי העיר הרצליה (להלן: "הנכסים"). העררים הוגשו לאחר שהשגות שהגישה המערערת למשיב בענין נכסים אלו, בכל הנוגע לתשלום ארנונה בשנים 2000-2004 - נדחו. ההחלטה המקורית של ועדת הערר ניתנה ביום 20.4.05 (להלן: "ההחלטה הראשונה"), ולאחריה ניתנה ביום 22.5.05 החלטה מתקנת (להלן: "ההחלטה השניה"), בעקבות בקשה "לעיון חוזר" שהוגשה לועדה על ידי המשיב.

2.         בעררים שהגישה המערערת בפני הועדה נטען כי:

א.         המשיב היה צריך לסווג את השטחים המשמשים לאחסנה בכל אחד מהנכסים תחת סיווג של "מחסנים" (סעיף 12.5 לצו הארנונה), שהוא סיווג נפרד מן הסיווג העיקרי שבו חוייבו הנכסים (סעיף 2.1 לצו הארנונה הכולל "חנויות לרבות רשתות שיווק ומרכולים").

ב.         המשיב לא נתן תשובה במועד לחלק מן ההשגות שהגישה המערערת, ולכן יש לראותן כאילו התקבלו, על-פי האמור בסעיף 4(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976.

ג.          הסיווג הנוכחי של המחסנים איננו חוקי, בשל שינויים בהגדרת סיווג זה שנעשו בצווי הארנונה  של עיריית הרצליה בניגוד ל"חקיקת ההקפאה".

ד.         הנכסים סווגו שלא בהתאם לאיזור בו הם נמצאים, תוך התעלמות ממיקומם ב"שכונות" שבהן תעריף הארנונה נמוך יותר.

3.         הועדה דחתה בהחלטתה הראשונה את טענות המערערת בענין סיווג נפרד של ה"מחסנים", כמו גם את טענתה כי יש לקבל חלק מן ההשגות בשל אי-מתן תשובה במועד על ידי המשיב. בענין חוקיות הסיווג של "מחסנים", קבעה הועדה כי הנושא אינו מצוי בתחום סמכותה. 

עם זאת, בהחלטה הראשונה קיבלה הועדה טענה אחת של המערערת, וקבעה כי היה צריך לסווג את הנכסים בהתאם לאיזור בו הם נמצאים, קרי: "שכונות". אך בהחלטה השניה קבעה כי ההחלטה הראשונה בענין מיקום הנכסים ניתנה בטעות, תוך התעלמות מהחלטת ביניים של הועדה מיום 19.10.04, בה נקבע כי טענת המערערת שיש לחייבה בתעריף ארנונה מופחת בשל מיקום הנכסים ב"שכונות" מהווה "הרחבת חזית" אסורה. לכן ביטלה הועדה בהחלטתה השניה את  ההחלטה הראשונה, ככל שהדבר נוגע לשאלת האיזור.

4.         המערערת טוענת לגבי ההחלטה הראשונה של הועדה, כי היא שגויה בחלקה מן הטעמים הבאים:

א.         טעתה הועדה כאשר דחתה את טענת המערערת כי משלא השיב מנהל הארנונה במועד הקבוע בחוק על חלק מן ההשגות שהגישה המערערת - יש לראותן על-פי החוק כהשגות שהתקבלו.

ב.         טעתה הועדה משקבעה כי המערערת לא הביאה ראיות לכך שהנכסים הינם "מחסנים", אף שראיות שכאלו הובאו בפניה, ומשדחתה את טענת המערערת כי יש לסווג את שטחי האחסנה בנכסים תחת סיווג נפרד של "מחסנים" הואיל והשימוש שנעשה בהם טפל לשימוש העיקרי. כמו כן, טעתה הועדה משהתירה למשיב להעלות טענה חדשה, תוך "הרחבת חזית", לפיה השטחים נשוא המחלוקת אינם משמשים לאחסנה, לאחר שקודם לכן לא חלק המשיב על כך שהשטחים משמשים לאחסנה, והתמקד בשאלת מעמדם המשפטי. 

ג.          טעתה הועדה משקבעה כי אין בסמכותה לדון בטענות המערערת כי סיווג הנכס נגוע באי-חוקיות, לאור "חקיקת ההקפאה". מטענה זו חזרה בה המערערת בסיכומיה, לאור פסיקה חדשה של בית המשפט העליון, ולפיכך אין צורך לדון בה.

אשר ל החלטה השניה, טוענת המערערת כי הועדה לא היתה מוסמכת לערוך "עיון חוזר" בהחלטתה הראשונה, שכן לא היה מדובר בתיקון ענין טכני. בנוסף, אין לקבל את נימוקי הועדה כאילו התעלמה בטעות מהחלטת ביניים שנתנה ביום 19.10.04, מה גם שהחלטת ביניים זו מוטעית. על אחת כמה וכמה, לא היה מקום ליתן את ההחלטה השניה בלא שניתנה למערערת הזדמנות לטעון את טענותיה בענין זה.

להלן תידונה טענות הערעור אחת לאחת.

ב.         ההחלטה הראשונה בענין מיקום הנכסים וביטולה בהחלטה השניה

5.         בהחלטתה הראשונה קבעה הועדה כי יש ממש בטענות המערערת בכל הנוגע למיקום החנויות בשכונות המוגדרות בסעיף 2.2 לצווי הארנונה, וכי טענות המערערת בענין זה לא נסתרו על ידי המשיב (סעיף 23). לפיכך הורתה הועדה על הפחתת התעריפים לגבי כל אחד מהנכסים הנזכרים בסעיף 28.1 להודעת הערר המתוקנת (ארבעה מתוך חמשת הנכסים נשוא הערעור) (סעיף 24 להחלטה הראשונה).

הודעת הערר המתוקנת הוגשה על פי החלטת הועדה מיום 13.7.04, לאחר שנראה לועדה כי העררים שהוגשו אינם בהירים די צרכם והוחלט לדון בהם במאוחד. בעקבות הגשת הודעת הערר המתוקנת, הגיש המשיב כתב תשובה, בלווית בקשה למחיקת הטענה הנוגעת לאזור בו נמצאים הנכסים, בשל "הרחבת חזית" אסורה. ביום 19.10.04 התקיים דיון בנוכחות הצדדים בפני הועדה, ובדיון ניתנה החלטה לפיה המערערת קיבלה היתר להגיש הודעת ערר מתוקנת על מנת להבהיר את טענותיה; היא לא קיבלה רשות להעלות טענות עובדתיות חדשות, שלוש שנים לאחר הגשת הודעת הערר המקורית. לפיכך החליטה הועדה ביום 19.10.04 כי אין מקום לדון בטענת המערערת בענין תעריף מופחת בשל מיקום הנכסים ב"שכונות".

חרף כך, בהחלטתה הראשונה קיבלה הועדה את טענת המערערת בענין מיקום הנכסים. בעקבות כך הגיש המשיב בקשה ל"עיון חוזר" בהחלטה, והפנה את תשומת לב הועדה להחלטת הביניים מיום 19.10.04, בה נקבע כי אין מקום לדון בהפחתת הארנונה בשל מיקום הנכסים ב"שכונות". הועדה קיבלה בקשה זו, בהחלטה שניתנה בהעדר הצדדים, מבלי לבקש את תגובת המערערת, אך לאחר שהמערערת הגישה תגובה בכתב לבקשה זו. הועדה קבעה כי אכן התייחסה בטעות לנושא מיקום הנכסים, בניגוד להחלטת הביניים מיום 19.10.04. הועדה ציינה כי מדובר ב"טעות טכנית", שנבעה מכך שהחלטת הביניים הנ"ל " לא היתה מונחת על שולחן הועדה בעת כתיבת החלטתה", ולפיכך ביטלה בהחלטתה השניה את קביעותיה בנושא ה"שכונות" שבהחלטה הראשונה. הועדה ציינה כי המערערת לא היתה רשאית להכליל בסיכומיה טענות לגבי נושא זה, לאור החלטת הביניים הנ"ל.